פרשת השבוע שמות בראי הקבלה - אוריה זמיר 

 בס"ד

פרשת שמות - מחשבות על הפרשה, מאת אוריה זמיר

פרק ג-א : ומשה היה רעה את צאן יתרו חתנו כהן מדין וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר האלקים חרבה:

(ב) וירא מלאך יקוק אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל:

(ג) ויאמר משה אסרה נא ואראה את המראה הגדל הזה מדוע לא יבער הסנה:

(ד) וירא יקוק כי סר לראות ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני:

(ה) ויאמר אל תקרב הלם של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא:

פרשת השבוע שמות, פותחת את החומש השני בתורה, ספר שמות, תחילתה בתקופה שלאחר מות יוסף הצדיק (שמות א-ח : ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף (וסיומה בהקשחת נטל העבדות על ישראל ובמבוא "לעשר המכות" ( ו-א : ויאמר יקוק אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו: ).

משה רבנו ע"ה שהה במדבר עם יתרו חותנו ורעה את צאנו 40 שנה. בן 40 שנה היה כשברח ממצרים לאחר שנודע הרג המצרי, ובן 80 היה כשנגלה אליו הקב"ה בהר סיני.

(ג-א : ומשה היה רעה את צאן יתרו חתנו כהן מדין וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר האלקים חרבה: )

דבר מופלא החוזר על עצמו בתורה, הינה עובדת היותם של רבים ממנהיגי ישראל רועי צאן בשלב מסויים של חייהם, רגע לפני קבלת עול ההנהגה (חלק מהרועים : הבל, יעקב אע"ה, אחיי יוסף, משה רבינו ע"ה, דוד המלך, עמוס הנביא, רבי עקיבא).

נשאלת השאלה, האם הקב"ה או עם ישראל העדיפו בעבר לבחור את מנהיגי העם מבין רועי הצאן, או שמא הדרך לגדולה ולהתקדשות עוברת דרך תפקיד הרועה.

ריקאנטי - ומשה היה רועה וגו'. כל מי שנאמר בו היה, ראה עולם חדש, לפי "ומשה היה רועה".

רבינו בחיי - אחז משה רבינו האומנות הזה כמנהג הצדיקים הראשונים, כי כן מצינו ב"הבל" הצדיק, גם באבות העולם, גם בשבטים, והטעם כדי שיתרחק מן הישוב שהוא עלול אצל החטא, ועוד כדי להתבודד בנבואה. עד כאן

לפי דברי הריקאנטי, הרי שהרועה רומז ל"רואה", וע"פ רבינו בחיי "להתבודד בנבואה".

ואכן נאמר : ויבא אל הר האלקים חרבה. הר סיני אינו מקודש לנו, כל קדושתו היתה תלויה בזמן. ראשית בהליכתו של משה אל ההר, דרך התגלות הקב"ה למשה בלבת אש מתוך הסנה, ועד עליתו של משה להר, לקבלת התורה. מן הדברים עולה כי משה התנבא על הקדושה טרם הגעתו להר.

וממשיך רבינו בחיי : ודרשו רז"ל (ספרי ברכה) ארבעים שנה ישב משה במצרים, וארבעים שנה במדין, וארבעים שנה במדבר. וכן דרשו רז"ל (שם) על רבי עקיבא שהיו ימיו מאה ועשרים שנה כמשה רבינו, ואמרו עליו ארבעים שנה עסק בפרקמטיא, ארבעים שנה למד, ארבעים שנה לימד. וכמו כן הלל הזקן, גם רבן יוחנן בן זכאי. ע"כ

כאן מלמדנו כי ההתקדשות אינה דבר של מה-בכך, אלא תהליך ארוך ועתיר לימוד והשקעה. אפילו אצל גדולי האומה היה צורך בתהליך של התקדשות.

נזכר במסעי ישראל במדבר, גם כאן דובר בארבעים שנה. נכון שנוספו להם 38 שנים לאחר חטא המרגלים. (חטא בו חטאו המרגלים והעם בחוסר אמונה הקב"ה, ופחדו להכנס לארץ ולכבשה, מאימת היושבים בארץ ענקים, נפילים, ערים בצורות, ונראה בעינינו כחגבים...ועוד).

מסתבר כי העבדות שחווה העם במצרים, התגבשותם לעם (ותעל שועתם אל האלקים) וקבלת התורה, לא הספיקו ע"מ להתקדש. סוף תהליך ההתקדשות הוכרז ע"י משה בדברים, (פרשת דברים) יקוק אלהינו דבר אלינו בחרב לאמר רב לכם שבת בהר הזה:

(ב) וירא מלאך יקוק אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל:

משה עד לאירוע יוצא דופן המביא לדבר הבא :

(ג) ויאמר משה אסרה נא ואראה את המראה הגדל הזה מדוע לא יבער הסנה:

אומר האבן עזרא : "את המראה הגדול" זה אות ראשון כתוב בתורה שעשה השם ע"י נביאו משה, על כן אמר לו וזה לך האות כי אנכי שלחתיך (שמות ג יב),

משמע התקדשותו של משה, הפכה אותו לצינור העשוי לקבל, לחוות ולהעביר אותות משמים.

יחד עם זאת, אומר משה "אסרה נא ואראה". נשאלת השאלה, מה היה לו להגיד "אסרה" - הרי היה שם ! ומה היה לו להגיד "ואראה" - הרי שכבר ראה !

אלא שכל הסוד מצוי באמירה "אסרה" .

א. יש כאן ענין של איסורים שלקח על עצמו במהלך 40 שנותיו במדבר, והביאוהו להתקדשות. כמו שאומר ר' יהודה הלוי :

ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב -
איך אטעמה את אשר אוכל ואיך יערב?
איכה אשלם נדרי ואסרי, בעוד
ציון בחבל אדום ואני בכבל ערב?
ייקל בעיני עזוב כל טוב ספרד, כמו
ייקר בעיני ראות עפרות דביר נחרב!  

אך בכל זאת אומר משה "אסרה", משמעו שהגם שהתקדשתי, אין התקדשות זאת מספקת לנוכח האות שנגלה לי בסנה וכתוב :

ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים:

ב. ע"פ  המלבי"ם : אסורה נא אין פירושו שיסור ממקומו אל מקום האש, שכבר ידע משה שהוא ענין נבואיי, רק באשר ראה שהשיג משל וחידה ודמיון מפני ששפע נבואתו עוברת דרך מסך המדמה שהוא ענין גופני, רצה משה הפנימי השכלי שהוא עקר עצמותו של משה להתפשט מן הגויה ולהסיר את כתנתו החומרי, ועז"א אסורה מן מאסר הגויה והחומריות ובזה אשיג המראה וענינה במראית השכל ואדע סבתה וענינה, ודעת ר' יוחנן שהתחיל להפשיט כל כוחות נפשו בכל חלקיה שהם נפש רוח נשמה והם הג' פסיעות שפסע, ודעת רשב"ל שנפש משה כבר היתה מופשטת מן הגויה רק פניו שהיה כפני חמה שהאור עצמי לה היו פונים עדיין לצד הגויה ולא הוצרך רק להפך פניו מן הפנים אל החוץ והביט ועיין בדבר, שמבואר אצלי שההבטה תבא על שימת הלב והעיון השכלי:

חיזוק לדברי המלבי"ם אנו מוצאים בכתוב :

"וירא יקוק כי סר לראות ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני".

משמעו, שראה הקב"ה שמשה הבין את גודל המעמד והשעה והוסיף להתקדש ולהתייחד ואז אמר :

"אל תקרב הלם של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא".

בפשט הדברים אומרים חלק מהמפרשים, כי עמרם אביו של משה נפטר מן העולם לא מכבר והקב"ה בקש בדברים להודיע למשה, אך עשה זאת בדרך רכה שלא לצערו יתר על המידה.

אכן חליצת נעלים נמצאת בשני מקומות. האחד מקום של קדושה (ראה עבודת הכהנים בבית המקדש, שהיו יחפים), השני מקום של אבל, שמנהג האבלים (ע"פ ההלכה) כתוב "יחפים ואבלים וחפויי ראש").

ואומר הרמב"ן, מגדולי מקובליי כל הזמנים :

אל תקרב הלום - לא הגיע עדיין למעלתו הגדולה בנבואה, כי בהר סיני נגש אל הערפל אשר שם האלהים (להלן כ כא). וכן ענין הסתרת פנים, שעדיין לא עלה למה שנאמר בו ותמונת ה' יביט (במדבר יב ח):

כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא - אע"פ שהיה רחוק מן הסנה הזהירו בזה, כי נתקדש כל ההר ברדת השכינה אל ראש ההר כאשר בשעת מתן תורה, ומשה בהר היה כי שם עלה, שנאמר ויבא אל הר האלהים חרבה (לעיל פסוק א), והסנה היה בראש ההר, והנה כלו קדוש ואסור בנעילת הסנדל, וכך אמרו בכל מקום שהשכינה נגלת אסור בנעילת הסנדל (שמו"ר ב יג), וכן ביהושע, וכן הכהנים לא שמשו במקדש אלא יחפים (יהושע ה טו):

מכאן ואילך פרש משה מאשתו צפורה, "כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא", שתגיע למקום הקדושה הרם ביותר אליו יכול בן אנוש להגיע, ומקומך, בכל מקום שאתה עומד שכינה שורה.

"אדמת קודש הוא", לא נאמר אדמת קדש היא, משמע לא האדמה מתקדשת, אלא מקומך.

סוף דבר :

פרשת "וזאת הברכה" דברים פרק לד

(י) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו יקוק פנים אל פנים:

(יא) לכל האתות והמופתים אשר שלחו יקוק לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו:

(יב) ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל:

שבת שלום, אוריה.